כולנו רוצים להיות מאושרים.
כמה כיף לשמוח, לאהוב, להתלהב, להתרגש.
הבעיה היא שבדרך לאושר יש "אורחים לא קרואים" כמו כעס, עצב, אכזבה, קנאה, מרירות, שנאה. מבאס....
מטרת המאמר להבין יותר לעומק את מקומם של הרגשות השליליים בחיינו, וכיצד ניתן לנתב אותם למקום מצמיח, שיחזיר אותנו שוב למקום של שמחה, אהבה ואושר.
למה אנו קוראים לרגשות כמו כעס, כאב ופחד רגשות שליליים? מה שלילי בהם?
קודם כל, כאמור, אלו רגשות לא נעימים. בהגדרה. "לא כיף" להרגיש כעס, זעם, שנאה, או כאב.
בנוסף, המחיר שאנו משלמים על האופן שבו רגשות מנהלים אותנו הוא לעיתים גבוה מאוד; התוצאות של התפרצות שלא במקום על חבר/ בוס/ ילד, פחד לבקש עזרה, הטלת ספק בעצמנו- יכולות להיות לא נעימות ואפילו הרסניות ופוגעניות בכל תחומי החיים.
בנוסף, רגשות שליליים עשויים להיות טורדניים ולחזור על עצמם שוב ושוב. מדהים אותי לראות אצלי ואצל אנשים מסביבי איך כולנו, אנשים בוגרים, מצליחים, עומדים בזכות עצמם, ובכל זאת, הערות של אמא "מקפיצות" אותנו שוב כמו בגיל 16.
אולם, הכינוי "רגשות שליליים" מתייחס לא רק לתוצאות הלא נעימות של הרגשות הללו, אלא גם לשליליות, לכאורה, של מקורם:
רגשות חיוביים כמו אהבה, אושר ושמחה הם רגשות שנובעים מתפיסה הרמונית של העולם. אילו רגשות שמבטאים תפיסה של אחדות, תחושה שלThe world is one , כמו החזון של ג'ון לנון בשירו הידוע Imagine. אלה רגשות שנובעים מתחושה של שפע; תחושה שהמציאות טובה ומאירת פנים.
לעומת זאת, הרגשות השליליים הם רגשות שנובעים מתפיסה של פירוד, אלו רגשות של "א?ין", של חוסר. רגשות שליליים מבטאים תחושה/ תפיסה שמשהו במציאות פגום ולא עובד כמו שצריך. אני כועסת כי גזלו ממני זכות שמגיעה לי. אני כואבת כי אני חשה באובדן כלשהו, ואני מפחדת כי יש במציאות סכנות שמאיימות עלי.
כדי להעמיק בדרכים השונות בהם ניתן להתייחס לרגשות שליליים נתבונן באופן כללי על רוע בכלל.
אם נתבונן על הרוע מתוך הסתכלות רוחנית נראה שתי דרכים להתייחסות:
תפיסה אחת גורסת שהרוע הוא למעשה העדר של אור.
התפיסה השניה רואה ברוע הוויה בפני עצמו.
לשתי התפיסות הללו השלכות פרקטיות על האופן בו נתייחס ונטפל ברגשות שליליים.
הרוע כהעדר של אור
בכל מקום שיש רע, האור פשוט טרם הגיע לשם. במסורת היהודית יש אמירה ש: "מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך". אין טעם לגרש חושך בצעקות ובמקלות, אלא יש להדליק אור והחושך יעלם מעצמו. אם קיים פחד- יש להוסיף אמונה, אם קיים כעס- יש להוסיף חמלה. אם הרע הוא העדר של אור, יש לטפל בו בדרך של הוספת אור. כמאמרו של הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה".
ניקח לדוגמא ילד קטן שקיבל מכה. הילד מרגיש פגוע, כואב ורץ לאמא שלו. האם מחבקת, מעניקה אהבה, מנשקת והכאב נעלם. "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע" כדבריו של נתן זך, "לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה" כמילותיה של רחל שפירא.
לאור, לחסד, לאהבה ולנחמה יש כח מרפא בחיינו והם יכולים בהחלט "לגרש" רגשות שליליים של פחד, בדידות וכאב.
באופן שבו אנו מתייחסים לאחרים המשמעות היא להתבונן על אנשים ממקום חומל ומחזק. אם אני מאמינה באופן בסיסי שאנשים טובים מיסודם ו"שאין אנשים רעים, יש אנשים לא מאושרים", ההתייחסות שלי לאנשים תהיה רכה יותר ושיפוטית פחות.
זהו גם "טיפול מונע" מפני רגשות שליליים, מאחר ועצם ההתבוננות על אנשים ממקום טוב מוציא את הצד הטוב שבהם, ומושך אנרגיות טובות יותר לחיי. כדברי הרב קוק:
"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית.... כי ההתעניינות בצד הטוב שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים".
הרע בתור הוויה קיימת בפני עצמו
אם הרע הוא הוויה עצמאית- הוספה של אור אינה מספקת.
התפיסה הזאת, שהרע קיים מצד עצמו, היא בעיני תפיסה מעניינת ומאתגרת יותר להסתכלות רוחנית.
יש כאן כביכול סתירה פנימית:
אם אלוהים הוא אחד, הוא למעשה אמור להיות בכל מקום. הרעיון הזה מבוטא בתפיסת החסידות במילים "מלוא כל הארץ כבודו" . כלומר, אלוהים נוכח בכל דבר במציאות.
אם כך, כל דבר בעולמנו חייב להיות טוב, שהרי כל דבר הוא בעצם התגלמות של אלוהים בעולם!! אז כיצד יתכן שקיים רע בתור הוויה עצמאית? הרעיון הזה הרי מנוגד, לכאורה, לתפיסה של האחדות האלוהית בעולם?
הסתירה הפנימית הזאת מנוסחת בדבריו של הנביא ישעיהו:
" למען ידעו ממזרח שמש וממערבה,
כי אפס בלעדי,
אני ה' ואין עוד,
יוצר אור ובורא חושך,
עושה שלום ובורא רע
אני ה' עושה כל אלה"
הנביא מנסח ומדגיש את קיומם העצמאי של חושך והרוע, מאחר והם נבראו. כלומר, הם בריאה, ישות, בפני עצמם. מצד שני הנביא מדגיש את רעיון האחדות האלוהית ("כי אפס בלעדי") ואת המקור האלוהי של הטוב ושל הרע כאחד ("אני ה' עושה כל אלה").
דבריו של הנביא מבטאים, לדעתי, את הסתירה הפנימית אך גם הפתרון שלה.
מה בעצם ההבדל הטוב לרע?
הטוב- הוא שפע, אהבה, ברכה.
הרע- הוא מציאות שלילית שיש בה טוב מצד המקור שלה ומצד מה שאנו יכולים ללמוד ממנה.
ניתן, אם כן, לומר שמאחורי רגשות שליליים יש נקודה של אמת, גם אם היא סוביקטיבית, שמזינה אותם. אם נבין מה מניע אותנו ומדוע אנו מרגישים כמו שאנו מרגישים, יהיה לנו קל יותר להתמודד עם הרגשות הללו ולשלוט בהם.
בפשטות, מדובר בהקשבה.
אחת ההגדרות היפות ביותר להקשבה בעיני היא "להיות עסוק בשני מבלי להיות עסוקים בשיחה פנימית". במקרה של הקשבה לעצמנו הכוונה היא לקבל את מה שאנו מרגישים מבלי לשפוט את עצמנו, מבלי לבקר ולהחליט שרגש כזה או אחר הוא "ראוי", "מקובל" או "הולם". הרגש פשוט שם, ודרכו נוכל להבין את עצמנו טוב יותר.
אם ננסה להקשיב לעצמנו ולברר מה המקור האמיתי, החיובי, של הרגשות שלנו נוכל לרתום אירועים שליליים ורגשות שליליים לטובת למידה, גדילה והתפתחות אישית.
מה המקור החיובי של הרגשות השליליים?
קודם כל, רגשות שליליים משמשים "תמרור אזהרה" בחיים.
ניקח, לדוגמא, את תפקיד הכאב בעולם הפיזי: נגעתי בטעות במחבת רותחת. תחושת כאב צורבת עוברת ביד שלי והתגובה האינסטינקטיבית שלי היא להסיט את היד, במהירות. אם אשאיר את היד אני עלולה לגרום לעצמי נזק (מעבר לכוויה השטחית שכבר נוצרה). לפני כמה זמן ראיתי סרטון באינטרנט על מחלה גנטית קשה שנקראת "מחלת ריילי". זו מחלה שאחד הסימפטומים שלה הוא חוסר יכולת להרגיש כאב. חוסר היכולת הזה הוא מקור לסכנה גדולה מאחר והחולים עשויים לגרום נזק כבד לעצמם מבלי להרגיש.
בהשלכה לעולם הרגשי: אם למשל, אנו בקשר עם אדם שבאופן שיטתי לא מכבד את הצרכים שלנו אז כעס היא תגובה טבעית ובריאה. אמירות של "לא נורא", "הוא לא התכוון" משמעותן דיכוי של הרצונות שלי והכבוד שלי לצרכים שלי. הכעס גורם לי להגדיר את הגבולות שלי בקשר, להציב תמרור של "עד כאן" שיכול להביא בטווח הארוך לשדרוג הקשר או לפרידה.
רגשות של פחד, כאב או כעס הם הרבה פעמים המניע העיקרי ליצירת שינוי בחיים והתחלה של דרך חדשה, טובה יותר: עזיבה של מקום עבודה לקראת מקום חדש, התנתקות ממערכת יחסים בעייתית, ואפילו התחלה של טיפול שיניים אחרי חודשים של דחייה. אם היינו מטפלים בשן בזמן לא הייתי מגיעים לטיפול שורש יקר ומכאיב ומסתפקים בסתימה. החשיבות להקשבה לרגשותינו משולה בעיניי להקשבה לתחושת הכאב הקטנה ביותר בשן. כלומר, הרגשות השליליים מסמנים על פגיעה, סכנה או עוול אפשריים. התעלמות מהם עשויה להזיק ולפגוע בנו.
בנוסף, מאחרי רגש שלילי, בשורשו, קיים צורך או רצון פיזי, רגשי או רוחני.
התבוננות פנימה לשורש של הרגש עשויה להחזיר אותנו לרצונות העמוקים ביותר שלנו- לחבר אותנו לצורך שלנו באהבה, בקשר, לרצון שלנו לתת ולקבל.
לדוגמא- אנו חולים ומישהו שאנו מחשיבים כחבר טוב לא התקשר לוודא מה שלומנו. אנו עשויים להרגיש פגועים או כועסים. אפשר להיצמד לתחושה של "זה לא בסדר שהוא לא התקשר. מה? אני לא הייתי מתקשרת אליו? וכו'", ואפשר להתבונן פנימה לעומק הכעס והפגיעות ולכבד את מה שאנו רואים שם: את הצורך שלנו באכפתיות (והפגיעה שלנו כשהיא חסרה), את הבדידות שהרגשנו, את החשיבות שאנו מייחסים לקשר עם האדם הזה (אחרת לא הייתי נפגעת, נכון?). זה דורש הרבה אומץ. אומץ להודות בהזדקקות שלנו.
הקשבה לקשת הרגשות שלנו, ובהירות ביחס לצרכים ולרצונות שלנו תאפשר לנו לצאת מהתקיעות בכעס הראשוני. הקשבה תאפשר לנו להבין ולתקשר את הצרכים האמיתיים והעמוקים ביותר שלנו.
עצם התיקשור של הרגשות שלנו בכבוד ובאומץ מבטאת כבוד ואמון כלפי הזולת. הרי, זה בעצם כאילו אמרתי לו: אני סומכת עליך ויודעת שאפשר לדבר איתך... אני יודע שאכפת לך ממני וחשוב לך לדעת איך אני מרגישה.
בחלק ב' של המאמר אתייחס לכלים פרקטיים שנובעים מהגישה הראשונה (הוספת אור) ומהגישה השניה (הקשבה ובירור של רגשות) וגם לאיזון בין שתי הגישות הללו.
מיכל פישר- מנחת קבוצות, עתונאית, מודטת וסקרנית בלתי נלאית.
